איך לשחות במעגלים: הספד לאבא

חושב עליו, כותב עליו, עכשיו לראשונה בלשון עבר.

הוא נפטר רק כמה שעות ספורות קודם לכן, בשלוה, בבית חולים בירושלים. בן 88.

ואני, רחוק כל כך, בכפר נידח בחופה הצפוני של קוסטה ריקה, לכאן הגעתי יום קודם כדי לחתן זוג צעיר ומקסים שבחרו להציב את חופתם על החוף הזה עם משפחה וחברים.

רבע שעה לפני תחילת החופה קבלתי מסר מאחי – אבא מאושפז, זה כנראה קריטי.

תשאיר את הנייד פתוח בשבת.

החופה היתה מקסימה. שילבנו קבלת שבת עם כלולות: בואי כלה. בתום הברכה השביעית חולקה שמפניה בגביעים גבוהים ונשאתי ברכה לזוג הצעיר. החתן לגם מהר ורוקן את הגביע, שעטפתי מיד במפית בד והנחתי על הקרקע, והוא דרך ושבר, וכולנו פצחנו בשירת מזל טוב והם התנשקו והלכו אל השקיעה ואני פתחתי את הנייד:

תעלה על טיסה מיד.

לא אשכחך ירושלים על ראש שמחתי.

גביע שמפניה מנותץ ועטוף בתכריכיו בידי השניה.

מיהרתי אל הבית בו התארחתי, אורז ומתאם טיסה מהירה ככל שאפשר לישראל.

המסרון הבא היה קצר: ברוך דיין אמת.

הבית היה ריק, האורחים חוגגים, התיק ארוז, והטיסה הבלתי תאומן – 40 שעות בשלשה קישורים להגיע בזמן להלויה, צפויה עם שחר. הבריכה הגדולה שבחצר ריקה והלילה חם והלבנה קורנת.

נכנסתי לשחות במעגלים איטיים כמו שאבא אהב, כמו שלימד אותי.

אני זוכר מילדות. היה לוקח אותנו לבריכת גורדון בתל אביב. הרוב שחו בריכות נמרצות רצוא ושוב. אבל אבא אהב להקיף את הבריכה לאט לאט, ראש תמיד מעל למים, כמו צב ים, ממצמץ בלי משקפיים, נושם לאט, שוחה בסגנון חזה, הקפה אחר הקפה.

שנים אחר כך הייתי מסיע אותו לבריכה במלון רמדה בירושלים שם המשיך לשחות במעגלים למרות שכבר היה חלש.

כשמעד פעם אחת ביציאה מחדר ההלבשה- פסקו מעגלי שחיה.

קודם הוא הפסיק לכתוב, אחר כך לנהוג, ללכת, לזכור, לזהות.

הלילה הפסיק לנשום.

למה שחיה במעגלים? אני לא זוכר שהוא הסביר אי פעם. אבל זו אולי הייתה דרכו. מקיף סחור סחור את הבריכה, את החיים, במתינות, בסבלנות, מי שלמד לשרוד לאורך זמן לעולם לא שוכח.

בגיל 15 הגיע לאושוויץ. בגיל 19 שוחרר מבוכנוולד.

אבא היה גיבור של ממש. שרד בדרכים שקשה להאמין או להבין ודאג שאחיו הצעיר ישרוד להמשכיות שושלת הרבנות, כפי שהבטיח לאביהם בערב הפרידה.

מיד אחרי המלחמה ההיא עלה לארץ וסייע בהקמתה. היה חיל ואיש שליחות סודיות להצלת יהודים במזרח אירופה; עיתונאי וסופר, יועץ מדיני מוערך, איש סודם של מנהיגי המדינה, דיפלומט בכיר. בנה משפחה ענפה, עם אמא, בת זוגו כמעט 60 שנה, חוגג לידות נינים ונינות.

וכל הזמן במעגלים מדודים, הקפות סביב מזבח החיים. אולי בדרכו זו גם שחה סביב השאלות הגדולות של הקיום והאמונה שבהן העדיף כמעט שלא לגעת.

כשהייתי צנחן צעיר, טירון מבוהל ומותש, כתב לי אבא מכתב כמעט כל יום, בכתב ידו המהודר, מילות עידוד. כמה גאה בי, כמה דרכי מסמלת את כל שחלם. כל צעד עם אלונקה על הגב וקרסוליים כואבים היה קל יותר. גם בריצות הבוקר, הקפה אחר הקפה.

לא תמיד ראינו עין בעין אבל השכלנו, באהבה זהירה, להיפגש באמצע, ולכבד דעות ואמונות. קיבל את דרכי היהודית שלא הייתה כדרך המלך האורתודוקסית בה בחר. ברך את דרכי ברבנות. כיבד גם אם לא חיבב את בחירתי המינית, את ההורות בה בחרתי. אהב מאוד את שלושת ילדיי. בשנים האחרונות פתח לי צוהר את רחשי ליבו בעניינים של אמונה. ראיינתי אותו במשך שעות ארוכות ושאלות על אמונה ודת היו למסמך מרתק שאבא קרא לו “ארבע קושיות”. יצאנו להקפות בפארק מחוץ לבית, הוא בכיסא גלגלים, מעגל אחר מעגל של שיחות שקטות, שאלות גדולות שאין להן תשובות אבל יש בהן מזור.

בפעם האחרונה בה נפגשנו, חודש לפני ראש השנה, נפרדתי ממנו באופן בו הורגלתי: יושב על מיטתו כשהלך לישון, מבקש ברכה. הפעם ביקשתי ברכה לשנה החדשה. הביט בי לרגע בעין ברורה, איחל לי אהבה וזיווג. כל השאר, הוסיף, כבר יש לך.

בתלמוד נאמר שחובת האב ללמד את בנו לשחות.

תודה אבא, שלימדת אותי לשחות במעגלים, לשרוד, להתמיד, להאמין ולזכור שיש אדווה רחבה יותר, גדולה מכולנו.

שחה לשלום במעגלי הנצח והשלווה,

תודה על הכל.