לכבוד ראש חודש אדר התחפשה רחבת הכותל המערבי, וחזרה 1,800 שנה בזמן, לתקופת אדריאנוס הקיסר שאסר על קיום המצוות בפרהסיה. אף אני התחפשתי – למבריח תשמישי קדושה. בשעה שבע בבוקר, בראש חודש אדר תשע”ג, נעמדתי בתור לבדיקה הבטחונית בשערי הכותל ובתיק הגב שלי חמש טליתות, לא חוקיות. שלוש שייכות לחברות שלי – מורות, תלמידות לרבנות, מנהיגות ציבוריות, אמהות ולוחמות צדק ישראליות שמזה חדשיים נאסר עליהן בצו רב הכותל להכניס את טליתותיהן לכותל מחשש שמא יתעטפו בהן ויפגעו ברגשות הציבור.
השוטר שעמד בשער פשפש בתיק – הוציא את הטלית העליונה – שלי – ושאל בנהימה: זה שלך? בודאי עניתי. איזה צבע זה? רגיל? סליחה – ממתי אתה או כל אחד אחר רשאי לאשר לי את צבע הטלית? הוא אפילו לא הגיב – פתח את תיק הטלית – הציץ בצבע ובציציות ונתן לי להמשיך פנימה. לא ראה שמתחת לסוודר הסתתרו עוד ארבע טליתות, לאו דווקא בצבעים “תקניים”. מאחורי בתור עמדה אשה זועמת שאת הטלית שהחזיקה בידה החרים הבחור על המקום. לא עזרו הצעקות.
בתוך הרחבה חילקתי לחברותיי את הטליתות. אחת אחת, התעטפו, ברכו בכוונה רבה, וירדו אל עזרת הנשים, מלוות במצלמות המשטרה שתיעדו כל שניה.
במהלך התפילה לא התבצעו הפעם מעצרים. כנראה בגלל הצנחנים משחררי הכותל שבאו להפגין תמיכה וגררו איתם צוותי טלויזיה ועתונאים רבים. הגברים שבאו לתמוך עמדו מאחורי המחיצה, מתאמצים לעקוב אחרי התפילה. כשבא זמן תפילת הלל כבר היה קל לעקוב – השירה גאתה מעלה מעלה ואפילו מעגל ריקוד ספונטני ומרגש נוצר לו שם ברחבה, וטליתות הונפו בחדוה. ואל תגידו לי פרובוקציה – היתה זו תפילת אמת והלל של ממש: זה היום עשה ה’, נגילה ונשמחה בו! שרה האשה שעמדה מאחורי בכניסה, שטליתה הוחרמה ועכשיו התפללה בדמעות בטלית שאולה שגבר אחר הבריח בעבורה.
אחרי התפילה, כשהסתלקה התקשורת נעצרו הנשים – נערה ששמה הלל, נשים המכהנות במשרות רבנות נכבדות בארה”ב, אשה בחודש השמיני להריון. נשים פטורות אבל מותרות בטלית, ע”פ הפוסקים. רק צרות עין וחרדה מהקדמה ומהשוויון יש פה. מה שקורה כאן מסמל את כל שקורה המרחב הציבורי המשותף שלנו – ועל כך הזעקה.
שעתיים מאוחר יותר עמדתי בקרב קהל רב שבא לחלוק כבוד אחרון למורי ורבי דוד הרטמן, ז”ל. כמה היה שובר את ליבו לדעת שביום הלוויתו הוחרמו טליתות בירושלים. כשלמדתי במכון לפני עשרים שנה הייתי מדבר איתו הרבה על הלכה ועל אתגריה. היה זה הוא שהשפיע עלי לעזוב את האורתודוקסיה ולהוריד כיפה: לא בגלל שרצה – הוא התאכזב מאד וכעס עלי – אבל הבין לליבי ותמך בבחירה שלי להיות אמיתי וישר. “תהיה לך דרך בודדה, לא דרך המלך” – הזהיר אותי – “אבל תמצא שותפים לדרך וגם את דרכך בסוף תמצא”. הוא היה שמח לדעת שדרכי התפתלה והתקרבה לשלו. והיה שבור לב ממה שהייתי מספר לו על שקרה באותו בוקר ממש.
רציתי לעמוד על כסא בתוך הקהל הקדוש ולזעוק: רבנים! מנהיגי ציבור! חברות וחברי כנסת ישראל, ראש העיר – כל הנוכחים כאן – מה היה דוד הרטמן אומר על כך שביום זה הוחרמו טליתות בירושלים ונמנעה תפילה של הלב?? מה היה משה רבנו אומר? מה אומר על זה הקב”ה? מה תאמרו על זה אתם? איפה קול המחאה של רבני ירושלים ורבני הארץ?
אבל לא נעמדתי ולא זעקתי. שרו “למען אחי ורעי, למען בית ה’.. אבקשה טוב..” והשירה היתה לזעקתי.
אני לא רוצה להבריח טליתות אל הקודש. תפילת נשות הכותל אינ תפילתי – אני קצתי בתפילות נפרדות לגברים ונשים, אבל מאבקן הוא מאבקי. יש מקום ליצירתיות ולקדושה המכילה את כולם, כמו שנאמה חברת הכנסת רות קלדרון הנהדרת בנאומה הראשון בכנסת בהמשך אותו יום ראש חודש מלא וגדוש. המרחב הציבורי בישראל רחב מספיק להכיל את כולנו באהבה, חמלה, כבוד וקדושה. וכן גם רחבת הכותל.
יש פתרונות. חייבת להיות פשרה ראויה והוגנת. אני סובר שחלוקה מחודשת של רחבת הכותל לשלושה אזורים שווים – שלו, שלה, ושלנו – היא ברת קיימא.
בפרשת השבוע “תרומה” מצווה האל על בניית החלל המקודש הראשון שלנו – “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – שכינת האל בקרב האנשים – ולא בתוך האבנים, פירשו רבים מרבותינו. בואו לא נשכח איפה הקדושה האמיתית ועד כמה קל חילולה.
נכנס אדר – נכנסה שמחה – שתהיה שמחה אמיתית , של כולם, ושלא נצטרך להבריח תשמישי קדושה ולעבור על החוק למען הקדושה, ולחלל כך את הקודש, אי פעם, למען אחי ואחיותי, רעים ואהובות, למען ה’, למען שלום בית.
יש פתרונות. חייבת להיות פשרה ראויה והוגנת. אני סובר שחלוקה מחודשת של רחבת הכותל לשלושה אזורים שווים – שלו, שלה, ושלנו – היא ברת קיימא.
בפרשת השבוע “תרומה” מצווה האל על בניית החלל המקודש הראשון שלנו – “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – שכינת האל בקרב האנשים – ולא בתוך האבנים, פירשו רבים מרבותינו. בואו לא נשכח איפה הקדושה האמיתית ועד כמה קל חילולה.
נכנס אדר – נכנסה שמחה – שתהיה שמחה אמיתית , של כולם, ושלא נצטרך להבריח תשמישי קדושה ולעבור על החוק למען הקדושה, ולחלל כך את הקודש, אי פעם, למען אחי ואחיותי, למען ה’, למען שלום בית.
