הערב נציין שלשים לפטירתו של אבא.
אבי האמיץ והאהוב שהלכתי מביתו ומארצנו וממולדתי אל ארץ אחרת אשר הראתה לי ההויה, ארץ בה יכול להיות היהודי שהנני על כל שלל צבעי הקשת, המכילה ומקבלת שבעים פני תורה בסבר פנים יפות, בלי בושה והתנצלות, ארץ לא פשוטה ורחוקה מאידאלית שמאפשרת פרנסה בכבוד מרבנות יהודית בלתי אורתודוקסית בראש מורם, גאה ואחר,יצרי ויצירתי בצלם האל בו נבראתי. בניתי בית ומשפחה רחוק מהבית וקרוב אל הלב, עם שמחת ההתחדשות היהודית, ועם צער המרחק והגלות וכובד החיים בתרגום גם יחד.
לפני שלושים יום התחלתי לומר קדיש יתום יומי. לפני שבועיים התחלתי ללמוד פרק תנ״ך יומי, בהשראת אחי היקר והנערץ ומיזם 929 שבעזרתו הוא ורבים אחרים מחוללים מהפך תרבותי חשוב, מורכב וארוך טווח בישראל.
הפרק היומי הוא פרק י״ב בבראשית, תחילת מסעם של אברהם ושרה אל הלא ידוע, קפיצת האמונה.
בחרתי לציין את היום הזה, את הפרק הזה, את הרגע הנדיר הזה בחייי בין שלב אחד של אבלות ומשנהו, דווקא בשולי המיזם ולא בתוכו, למרות ההזמנה האדיבה לקחת בו חלק.
לא היום. לא את סיפור ההליכה מבית האב. דווקא את הסיפור הזה בוחר לספר בשולי הדרך.
על כל המשתמע מכך.
יש ברכה במסע, בהליכה אל פני העתיד, אבל גם להפניית העורף אל העבר המוכר והמשפחתי אותו עוזב אדם יש מחיר, ועמוק צער העוזבים והנעזבים. לעיתים רק אחרי שנים מובן גובה המחיר גם אם אולי מוצדק.
אבא לא שמח בבחירתי אבל הבין, ועם הזמן, עם השנים, על פי דרכו, שמח ותמך.
הלכתי אל הארץ המובטחת בכיוןן ההפוך, נחוש, בצעדי אברהם ושרה, מירושלים לניו יורק, קשוב לקולו של הלב, ולקולו של הזוהר שדרש – לך לך – לך אל עצמך, ולקולו של הלל צייטלין, שמת בטרבלינקה כמו סבא שלי ואולי הכירו אבל הרבה לפני כן הספיק לכתוב את הפרשנות הנועזת ביותר שאני מכיר למצוה העברית הראשונה ואולי החשובה מכולן:
״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. מקרא זה מפוצץ כפטיש לא רק כל שרירות לב וכל תאות לב, כי אם כל האמונות והדעות שבהן חיים רוב בני האדם…
קול ה’ קורא אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן: עזב נא, בן אדם, עזב נא את תאוות הבשר שבהן אתה קשור אל החומר, עזב נא את כל ההרגלים שבהם אתה קשור אל העולם המוגבל בחושים, עזב את יחס משפחתך, עזב את דעותיך הקדומות..לך ובקש לך ארץ רחוקה, ארץ עליונה, ארץ של שמים. איפה תבקשנה? איפה תמצאנה? לך ובקש!״
הלכתי.ביקשתי. מצאתי. והמסע ממשיך.והסיפוק. והספק. והגעגוע. מי יודע מי ילד יום, והדרך עודנה נפקחת לאורך.
חרדתם של לא מעט מרבני הארץ המובטחת הזו, צרות עין של רבים מיושביה ומנהיגיה, עם כל היופי והעומק ומאור הפנים והאנשים האהובים עלי ותבנית נוף , בתוך מ״ט שערי קנאות לארבע אמות צרות של הלכה על חשבון רוחב לב, קדושת חיי אדם ודרך ארץ שקדמה לתורה מזכירים לי היום, שוב, למה בחרתי, בן הארץ הזאת, כרבים אחרים, דרשנים נודדים ודורשי שלום ומבקשי דרך, בקיום מצות לך לך לניכר, הרחק מבית אבי הפיזי והרוחני. סובלנות מוגבלת ולא פלורליזם אמיתי הן הסיבות שהלכתי וממשיך ללכת. החודש האחרון בירושלים, בבית האב שהוא עכשיו בית האם, גם הזכיר לי כמה קשה ללכת.
מסעי אל האמת והשלום ממשיך. וכן כל מסעותינו. לפעמים נפגשות הדרכים בצמתים משמעותיות שיש בהן יחד. הלואי וירבו המפגשים האלה ברגישות וחסד וירבה תיקון בעולם ותרבה נחת רוח.
אבא מצא כבר מנוחתו על אחד מהרי ירושלים.
מוקיר היום זכות אבות כל כל מסעותיהם, ומייחל שיהיו הזכרונות לברכה.
