מסע תשעת הימים – אל ירושלים של פנימה, ד אב
אני ממשיך את המסע הפנימי אל משמעות הימים האלה המתעסקים
בזכרון החורבן – מתמקד באישי ולאו דווקא בציבורי, בצער הפרטי המזין את מדורות האבל של הקיץ הזה שיש בו מחאה ציבורית ויאוש גובר ושנאת חינם – וסתם ימים פשוטים של חום כבד. רוצה לפרש מחדש א
ת מהות הימים הללו, למצוא בהם משמעות חדשה, רלבנטית , לא לאומית, שיש בה תיקון ויש בה ריפוי של ממש – לנפש הפרטית של כל מי מאתנו.
ישבתי עם אבא שלי אחרי הצהרים ולמדנו יחד את אגדות החורבן בלמוד הבבלי – מסכת גיטין. מסופר שם על טיטוס שהחריב את ירושלים ונענש על ידי יתוש בראש (אבא פקפק באמיתות האגדה וציין שאצלו בשואה לאף אחד מהמנוולים לא היה עונש דרמטי) אבל במיוחד התמקדנו בסיפורים העצובים של שנאת חינם בין סתם אנשים פשוטים שבגללם חרבה ירושלים.
בערב הלכתי לשבת בסלון שבזי – הבית הפתוח הקרין את הסרט התיעודי “ירושלים גאה להציג“ שמתאר את הדרמה סביב מצעד הגאווה העולמי שהיה אמור להתקיים כאן ב2006, אלא שמלחמת לבנון השניה הפריעה. הסרט הוקרן על הקיר שמול בית הקפה החביב והזרוק, שבמרתפו היה פעם מחסן נשק של האצ”ל. הצופים – כ50 מאתנו ישבו על מרפסת בית הקפה ועל המדרכה ערב ירושלמי מגניב בנחלאות – תרבות, נושא ציבורי מענין, בירות.עוברים ושבים הציצו לרגע והמשיכו בדרכם. אחד מהם, יהודי מבוגר ממוצא מזרחי, שעון על מקל ונושא סלים, התעצבן על הישיבה ברחוב והרעש. “מה זה פה, קרחנה?” הוא נעצר לשוחח עם אחד השכנים ופתאם עלה גל המחאה – מה זה הסרט הזה? מה הם יושבים ברחוב? גועל נפש ההומואים האלה! מה מביאים כזו זוהמה לרחוב שלנו! – אישה אחת צעקה מהמרפסת ממעלה, ובעלה הצטרף אליה. בבת אחת התח
ילו חילופי גידופים. תוך רגע התלקחו הענינים והגבר ירד למטה עם מקל ואיים במכות. נגתי אליו לומר לו, בנסיון של שלום – חלאס – תשעת הימים – למה להוסיף שנאת חינם — אבל כמו הציבור החרדי על מסך הסרט שהשתולל בחוצות ירושלים אז בקיץ 2006 – גם כאן לא היה מקום להגיון או חסד.
תוך דקות הגיעה משטרה, והגיעו כתבים, וסיפור קטן הפך לאייטם תקשורת, והמאיים במכות נעצר, והסרט נמשך, והערב נגמר בשקט ובדיון מרתק אבל עם טעם מר בפה: שנאת חינם. עכבר קטן הוליד הר מיותר. סיקור האירוע הלילה בהארץ
בתוך גל ההתאבדויות בהצתה, סוגיית היחס לעובדים הזרים, גיוס החרדים ועוד ועוד – סכסוך שכנים קטן על רקע הומופוביה או שתם רעש ציבורי מרגיש קטנוני ושולי – אבל גם בתלמוד דאגו חז”ל לספר לנו שחורבן של ארץ שלמה בא בגלל צרות עין של מה בכל בין אדם לחברו.
חורבן הבית הגדול מתחיל ונגמר בחרון הפרטי הזה של חוסר סובלנות ושנאת חינם. וגם אם לא הייתי בטוח שיכול או רוצה לצעוד במצעד הגאוה השנה – החוג
ג עשור לקיומו – הרי שעכשיו אני בטוח – ולו כדי למחות על השנאה ולו כדי לחגוג את צלם האלהים המצוי בכל אחד ואחת מאתנו, יהא אשר יהא. עם כיפה על הראש ובשמחה ממש. תצטרפו? מצעד הגאוה והסובלנות בירושלים 8.2.12
אני נושא עימי לא מעט בושה, עלבון, הסתתרות, אלימות מילולית ואיפילו פיזית בשל זהותי המינית – ובתוך החורבות הפרטיות הללו אני מזמן לא מבקר. לכאו
רה – כבר מזמן יצאתי מהארון ואפילו מארון הקודש ומספיק שעות טיפול ושיחות אל תוך הלילה פטרו אותי מהתוגה. אבל בכל זאת, אני לא לבד ורבים רבים שעדיין עמוק בארון מפחד או בושה ורבות שיצאו ועדיין סוחבות צלקות וצער. במסגרת תשעת ימי הצער על הכואב בלב והדורש תיקון – הלילה, פינת הצער ומיעוט השמחה וההכרה בכאבים שיש להם מקום של כבוד והוקרה – מוקדשת לדמעות החרון שיש בהן תמיד את כל צבעי הקשת. בשל שנאת חינם חרבה ירושלים – ואהבת חינם היא זו שתבנה אותה מחדש – ובמיוחד – ירושלים של פנימה, זו של הלב.
