תשעה ימים באב/מסע אישי אל ירושלים של פנימה
א’ אב תשסב
א
ראש חודש אב ברחבת הכותל בירושלים.
שבע בבוקר. כבר חם. ילד עם פיאות ארוכות צועק עלי “עוכר ישראל” ומושך בציציות הטלית שלי, זועם על כך שאני מלווה את מנין נשות הכותל המתכנס כאן מדי ראש חודש. חודש טוב ישראל.
חודש חדש שיש בו מסע חדש.
מסע שמתחיל בתשעה ימים ובעצם מתארך 77 ימים – עד למוצאי שמחת תורה.
מסע שמתחיל בצער על חורבן הבית הקדוש ומסתיים בשמחת הסוכה שגם היא בבחינת בית, ובחינת דף חדש ותיקון חדש, שנתי. ימי הצער הם חבלי הלידה השנתיים של השמחה ממש, משרטטים ארמונות חול בדמיון, בונים את ירושלים של פנימה.
ב
בונה ארמונות חול עם ילדיי, על החוף בתל אביב, כמו שלימד אותי אבא, או אולי זה היה הדוד, באותו חוף.
בראשית – תעלות נחפרות אל עבר הגלים מהם יבואו המים שיעמיקו את התעלה שסביב הארמון ומן התעלה באגרופים קמוצים יובא הטין ממנו יכון הארמון או אולי זה מקדש. אחר כך נטיפי החול שיהפכו למגדלים וצריחים וצדפים שירצפו את קירותיו ושער ממקלות של ארטיק ודגל.
לפעמים נחרב הארמון בגלי הים הגואים אל החוף לקול מצהלות הילדים המתחלפות ביבבות צער למראה הארמון הנחרב. ולפעמים, נגיד אתמול, עוד יש זמן לבנות ארמון חדש ויש רצון להלהיב אותם מספיק לאתגר של בניה מחודשת, מעשה התיקון.
בדרך חזרה לירושלים, לא רואים ירח, ובשולי העיר זיקוקין-דינור: ערב ראש חודש אב, תחילת ראמאדן, החום הכבד נשבר וברחוב רוחות נושבות יסמין. עיר ארמונות חול עתיקים שנחרבים ונבנים כל יום כמו הים.
הימים האלה הם ימי ארמון החול. שהוא היכל הקודש שנחרב ויבנה שנית. אבל עוד לא. עכשיו: תשעה ימי מסע אישי אל תוך החורבות.
“משנכנס אב ממעטין בשמחה” נכתב במשנה: היום מתחילים תשעת הימים שבהם על פי המסורת רבים גינוני האבל המובילים אל יום צום הצער של תשעה באב. ממעטים בבשר, בשירה, יין, שמחות או אפילו כביסה. כשהייתי ילד נמנענו מללכת לים או לקולנוע וגם היה, אני חושב, איסור על טלויזיה. כבר שנים שאני ממעט בהקפדה על הימים הללו. פילוסופית “די לבכות על חלב שנשפך”, מהולה בהסתייגות מהטון הדתי-לאומי עד לאומני המעלה מקדש ומעלה כאב ומעלה פאתוס ומיתוס של חורבן על ראש שמחת המזבח הציבורי. וכל כך הרבה דיבורים נבובים של שנאת חינם. התקשיתי להתחבר אל האבל הזה למרות החיבור העמוק אל גלות השכינה וכאבי העם.
אבל השנה מרגיש אחרת: רוצה לחוות את תשעת הימים האלה כימי “איכה” ימי התבוננות בשבר, בנחרב – ולאו דווקא בסמל המיתי של בית המקדש של אלוהי היהודים שעלה בלהבות או הזכרון המר, ההיסטורי, של תבוסה וגלות של עם נרדף– אלא יותר ברובד הפרטי, פסיכולוגי-מיסטי,דרכו אני קורא את ימי החורבן כחוויה אישית אנושית המשותפת לכל אחת ואחד מאתנו. מי לא חווה, כך או אחרת, חורבן בחיים? אפילו השנה? עלבון החויה הפרטית, הקשה, של כשלון, הדרה, בושה, של ניתוץ הקדוש, אובדן המוכר והאהוב, גלות השכינה שהיא גלות הנפש. בדרך כלל אנחנו מתמידים להצניע את הצער הפרטי, למחות דמעות. אבל לפעמים יש לבכות על חלב שנשפך. יש ימים טובים לצער, ימים של חום גדול בהם עוצרים להתבונן פנימה, אל תוך חורבות ארמון החול שנחרב. אלה תשעת הימים.
לארמון החול הזה קוראים אצלנו “המקדש” וכל שנה אנו חווים את חורבנו בתשעה באב- ונכנסים אל קודש הקודשים שבתוכו בעשירי בתשרי. המסע מצום ט אב אל צום י תשרי הוא המסע הפנימי מחורבן הקדושה אל בניה מחודשת של החויה הרוחנית של כניסה אל הקודש – אל לב הענין, מהות הקיום.
כך כל שנה ושנה, מעגל אינסופי של בניית ארמונות חול שנחרבים ונבנים מחדש. הזדמנויות לתיקון של כל מיני שברים – פרטיים וכלליים. שיפוץ כללי.
לא שאין על מה לעצור ולקנן בדאגה אמיתית על המציאות הפוליטית-חברתית של חירבונות לא קטנים שמהדהדת בחוצות ירושלים מאז ועד היום. אבל לא בחורבות האלו אני מבקש לקנן ולקונן השנה. אני מתבונן בחורבות המקדש ובכותל המערבי שבו נשבעתי להגן על המולדת וממנו סולקתי על ידי שוטרים לא פעם אחת בשל בחירתי ביהדות שוויונית ולא כאן משתהה בכמיהה לתיקון – לא רק כאן.
ג
אחרי תשעת ימי הצער, תעלה לבנה חדשה, ויתחיל חודש אלול ובו מתחילים לבנות מחדש את ארמון החול – תיקון החורבות של השנה הקודמת, בכוונה יתירה ובהתמדה של תיקון והזדמנות נוספת שיש הקוראים לה “תשובה” ויש “תיקון המידות” או “מסע הנפש” המוביל את הכפרה אל קודש הקודשים שבתוככי ארמון החול של הקודש ובמוצאי היום מתחילים לבנות את סוכת השלום שהיא בבחינת מקדש. מהצער אל השמחה. ואי אפשר באמת לזה בלי זה.
תשעה ימי אב של צער זיהוי השברים
שלשים ימי אלול של התבוננות והתמדה
עשרה ימי תשובת תשרי של שיפוץ אינטנסיבי
שבעה ימי שמחת החג
ד
הבוקר עמדתי מחוץ לעזרת הנשים שברחבת הכותל, מציץ דרך החרכים של המחיצה בעוד נשות הכותל שרו בעוז את ההלל. אף פעם לא התפללתי כך, מאחורי מחיצה – זה שמציץ אל אלו המובילות את התפילה, זה שמנוע מלהשתתף – אפילו אם מבחירה. קבוצת נשות הכותל דובקת באומץ מדי חודש בחודש בקיום התפילה הזו ומתעקשות על מקומן ברחבת הציבור על אפם ועל חמתם של החרדים והמשטרה שמצלמת את כל תפילתן ולעיתים עוצרת מי מהן על תפילה ציבורית מדי או לבישת טלית. מאבקן מאבקי גם אם אני לא בטוח שרוצה להיבק כך, או כאן, על יהדות אחרת. בוודאי לא עוזר שהמבטא האמריקאי כבד כאן ושרוב המשתתפות ותומכיהם הם מהציבור האמריקני ובעיקר תיירים. אבל הבוקר הבנתי שוב הדרה מהי – צער חורבן מהו, מה זה להיות אזרח סוג ב’: מאחורי המחיצה, ואחר כך, בשיירה אל קשת רובינזון, דרך שביל צר, הרחק מהקונסנזוס ומכיכר העיר – איפה של”רפורמים” מותר להתפלל.
צער החורבן של יומו הראשון של מסע תשעת הימים: צער העלבון. גם ילד קטן שמעליב בצעקות “עוכר ישראל” הוא עלבון, וגם מיחצה שבחרתי לעמוד מאחוריה היא מחיצה החוצצת ומזכירה לי כמה רבות הגדרות והחומות והמחיצות שרבות והרבים המצויים מאחוריהן שלא ברצון או מבחירה.
וגם צער באובדן, החורבן של השייכות למקום הזה, לשריד הקדושה שנחמס על ידי לובשי השחורים.
לפני 25 שנה הושבעתי כאן, צנחן צעיר, על מזבח המולדת.
לפני 23 שנה, בערב תשעה באב הובלתי מכאן למעצר בעוון השתתפות במנין שוויוני שבו נקראה מגילת איכה.
מאז קשה לי עם הכותל, לא ממש מרגיש שכאן מקומי – עם כל הצער הקשור באובדן, חורבן, גלות, ריחוק, מחיצות, שנאת חינם.
אני מתפלל בירושלים של פנימה. לא זאת של מעלה וגם לא ממש זו של מטה – אלא זו שבלב, שגם בה – בי – דרוש תיקון גדול וגאולה.
הבוקר לא היתה אלימות בכותל, זולת החירופים. למיטב ידיעתי לא היו מעצרים. משפחות בר מצוה חגגו בתופים ושירה והמונים החלו מטפסים במעלה הר הבית ביומו הראון של הראמאדן. ניכרה נוכחות משטרה נרחבת. הלכתי משם, במעלה הר ציון, במסלול העתיק של השכינה שגלתה מחורבות ביתה, בעקבות העם שעדיין מחפש אותה ואת הקדושה השקטה שתחת כנפיה, ואני עם העם, מבקש נחמה ביום ראשון של מסע מצער אל שמחה. שבת שלום וחודש טוב ונשימה עמוקה.
