A New Daf Yomi – for EVERYONE.

Scroll Down for English:

בט’ באלול תרפ”ג, 21 באוגוסט 1923 הכריז רב פולני צעיר וכריזמטי על תחילתו של מפעל חדש שמטרתו עידוד לימוד התלמוד. הרב מאיר שפירא מלובלין, – בן דודו של סבי, הרב משה חיים לאו זצ”ל, ייסד את מפעל הדף היומי בכינוס הראשון של אגודת ישראל בוינה. נאומו צוטט ברבים: “אם כל בית ישראל בכל אתר ואתר ילמדו באותו יום את אותו דף גמרא, היש לך ביטוי מוחשי יותר לאיחוד העליון בין קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל? ” 

בימים האחרונים יש תשומת לב רבה למפעל הדף היומי שמסיים את המחזור האחד עשר של שבע וחצי שנות לימוד התלמוד הבבלי והתחלתו המחודשת. מזל טוב. שוב מתכנסים לובשי שחורים באצטדיונות ענק וגם באינטרנט ובמוסדות חינוך לאו דווקא חרדיים נחגגת המחזוריות ואפילו יש כמה נשים תלמידות חכמים המצטרפות לחגיגת הספר. יישר כח לכולם על ההתמדה.

אלא שחגיגות הדף היומי  גם מדגישות עד כמה מוגבל סוג הלימוד הזה ועימו לימוד התורה בכלל למיעוט שבמיעוט בעם ישראל. לא כמו חוזונו של הרב שפירא – הלימוד לא קיים בכל בית בישראל, מסיבות ברורות. לרוב רובו של העם – גברים, נשים וטף, התורה מונחת בקרן זוית. עם הספר בקושי מודע למשמעות האישית, הלאומית, הרוחנית והרגשית הממתינה לכל אחד ואחת מאיתנו בין השורות ובין הדפים של הספרים כולם, וספר הספרים בפרט.

העיסוק בכל פרטי הפרטים של הבבלי, יום אחר יום, הוא מרשים – ומייגע. בבודאי שאיננו נחלת הכלל. אני ניסיתי והפסקתי – לא לי המרתון היומי לצורך הספק בלבד – אני מעדיף פחות טקסט ויותר עיון, ונדמה לי שמודל דומה שידבר לכלל העם שווה לו שידובר בו.

 אז הנה הצעה, שכבר קדמו אלה שהגו בה אם אני לא טועה, בהשראת מפעל הדף היומי, לעידוד ההתחברות עם הספר אל ה-ספר. חידוש מעמד הקהל – פעם בשבע שנים, לחגיגות סיום לימוד יומי ושבועי של התורה.

פעם, לפני דורי דורות, התקיים פעם בשבע שנים מעמד הקהל – שבו נחגג סיום ונתחלה של קריאת ספר התורה. כבר בתורה עצמה עלה הרעיון החברתי הזה, שכלל את כולם:  הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו (דברים לא, יב).

ופעם, לפני דורי דורות, התקיימה קריאת התורה במחזוריות של שלוש וחצי שנים – מנהג ארץ ישראל. כל שבע שנים, בחג הסוכות של שנת השמיטה, התקיים מעמד הקהל גדול שבו נחגגה התורה – שמחת תורה המקורית. בתקופת הגאונים כבר התקבעה המסורת הבבלית על פיה מסיימים את קריאת התורה במחזור שנתי – הרבה יותר תורה כל שבת בבוקר, ושמחת תורה שנתית. 

קריאת התורה השבועית, אפילו בקהילות מסורתיות שמחדשות סוג (בעייתי קצת) של מחזור תלת שנתי, עדיין ארוכה מדי לטעמי ולדעת רבים. חידוש ותיקון הנוסח הארץ ישראלי תייצר מהלך חדש של פחות טקסט, יותר עיון,יותר רענון לפסוקים שלא יידרשו מדי שנה שנה אלא במרווחים גדולים יותר, ואולי אפילו  תאפשר פריסה של לימוד יומי ושבועי בחוגים רחבים. ופעם בשבע שנים יתכנס עם ישראל באצטדיונות ואונליין ובבתים פרטיים וגני ילדים וכ-ו-ל-ם יחגגו יחד חגיגה משותפת של בראשית. כמו חזונו של הרב שפירא. 

עוד חזון למועד. 

יהי רצון שימשיכו הלומדים והלומדות להעמיק בדפי הבבלי, ושיתווסף דף יומי של ירושלמי, ושאיכשהו נשכיל לחדש גם במנהג קריאת התורה ונמצא את הקצה הנכון והשיווק המתאים למאה ה21 ונגאל תורה מקרן זוית. 

New Daf Yomi for EVERYONE

On August 21st 1923 a young Polish rabbi announced a new project

aimed at increasing Jewish literacy among Jews worldwide. Rabbi Meir Shapira of Lublin, who was the  cousin and close friend of my grandfather, Rabbi Moshe Chayim Lau, founded the Daf Yomi (Daily Page of Talmud) at the first gathering of Agudat Yisrael in Vienna. His speech was widely circulated: “If in every Jewish home all over the world the same page of Talmud would be studied – no better expression can be found for the supreme union between God, Torah and the people Israel.”

It worked. In recent days there’s a lot of attention to the eleventh cycle of the Daf Yomi that this week completed seven and a half years of Babylonian Talmud learning – and starting another. Mazeltov. Once again the stadiums are filled with the black-clad pious men, and even online many who are not Ultra Orthodox, including women, are celebrating this impressive commitment.

But this celebration only accentuates how limited this type of learning is, and how it only addresses a very small minority within the Jewish people. Unlike Rabbi Shapira’s vision – this daily learning is not found in every Jewish home in the world, for obvious reasons. The majority of Jews – men, women, children – are not engaged with Torah study on any level. The People of Book rarely know The Book at all – let alone the wider bookshelf. Few know of the personal and collective, emotional and spiritual meaning that Torah has in store for their lives.

The daily probing over the Babylonian Talmud is impressive – and daunting. I tried, twice, and stopped – a daily marathon for the sake of completion is not my cup of tea. I prefer less text and more depth. I think many people would benefit from similar models – and a few such daily projects already exist. But this week’s celebrations remind me of an idea that has been in circulation and could perhaps use a boost: Inspired by the Daf Yomi Celebration – let’s bring back the Hakhel – a once in seven years celebration of ongoing timeless Torah – for everyone.

See here: Hakhel

Once, many generations ago, a big ceremony took place every seven years – men, women and children gathered to complete the seven year cycle of the weekly Torah reading. This concept already exists in the Torah itself: “Gather the people – me, women, children and foreigners who live with you – so that they hear and understand the Torah” (Deut. 31:12)

And once, generations ago, The Torah was completed not once a year as is done now, but every three and a half years – the custom of the Land of Israel. Every seven years, on the holiday of Succot during the year of S’hmita, all would gather to honor the double cycle of Torah, from beginning to end, accessible to everyone. By the 10th century CE the Babylonian custom in which the Torah is read from start to finish in one year prevailed, and with it – the annual celebration of Simchat Torah. This meant, and means – a much longer weekly Torah reading – and no more Hakhel gathering every seven years.

The weekly Torah reading, even in some of the Conservative Congregations that took on a version of the triennial cycle, is still too long. The restoration and adjustment of the old Israeli custom of 3 1/2 years will preserve the weekly Torah portion but will enable less text, more focus and learning, more fresh air for texts that won’t be examined each year but with wider gaps, and perhaps offer us a model for daily and weekly Torah learning. And once in seven years we will ALL gather in stadiums and online and anywhere else for a shared celebration of our shared story. Just like Rabbi Shapira’s vision.

May the daily learners of the Babylonian Talmud continue to deepen their discipline and learning, and may the Jerusalem Talmud be added to the mix, and other books too. For all of us – I hope with time we can figure out more ways to revive the old ways of daily/weekly/annual Torah learning perfectly pitched and packaged for the  pulse and passions of the 21st Century and make Torah truly living in each and every home.