את השיר הזה אהבתי מזמן, ובדרך כלל קראתי אותו בליל שבועות
בזמן השבעה לאבי הביא אחד מידידיו של אחי את ספר השירה של יהודה עמיחי לניחומים
ושוב נזכרתי כמה בתוך בליל המילים והכוונות הטובות והקלישאות מבליחות מילים שמדייקות לגעת בהמיית הלב, ולנחם
I’ve known this poem by Yehdua Amichai and used it often, esp. on the Eve of Shavuot.
During the Shiva for my father a friend brought a book of Amichai’s poetry to my brother, for consolation. Again I was reminded of how some precise words manage to penetrate the heart in the midst of much chatter, good intentions, cliches – and truly comfort.
————–
My father was God, but he didn’t know it.
He gave me the Ten Commandments, not with thunder or fury, fire or clouds,
but softly, with love, caresses, kind words.
He added ‘please, please’ and sang the words ‘keep and remember the Sabbath day’
and cried quietly: ‘don’t bear false witness, don’t lie’. He’d cry, and hug me. ‘Don’t steal, don’t lust, don’t kill’.
He’d put his hands on my head like the Yom Kippur blessing. “respect’ he’s say ‘love and live long upon this earth’.
His voice was as white as the hair on his head.
The he turned his face to me, like that last day, when died in my arms, and said: “I want to add two more commandments to the ten. The eleventh: never change. The twelfth: change, change.”
So spoke my father and walked away into his strange distances.
Yeudah Amichai (translation: Amichai Lau-Lavie)
אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי
אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן
אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,
וְהוֹסִיף “אָנָּא” וְהוֹסִיף “בְּבַקָּשָׁה”. וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,
לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,
אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,
לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת
עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.
אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, “לא תִּשְׁתַּנֶּה”
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, “הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה”
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.
יהודה עמיחי מתוך : “מלון הורי”, פתוח סגור פתוח.
